חרדה דנטלית

חרדה הינה תגובה נלמדת שנרכשת מהתנסות אישית או מנסיונם של אחרים. היא נובעת מציפיה למאורע שתוצאותיו אינם ידועים. התגובה הרגשית של חרדה היא בד"כ פנימית, לא מזוהה בקלות, ואינה חולפת מהר. בניגוד לכך, המושג פחד מתאר תגובה קצרה לאיום מיידי שנעלמת כאשר הסכנה או האיום חולפים וכוללת שינויים פיזיולוגיים כגון דופק מהיר, הזעה, ורעד.
 
חרדה דנטלית  מתארת תגובות כגון דאגה וחשש מטיפול דנטלי כתוצאה מציפיה או מחשבה על הטיפול שאינה קשורה בהכרח לגירוי חיצוני ספציפי. המושג מתיחס למצב בו האדם מסתכל על הטיפול הדנטלי באופן כללי כמשהו נורא העומד לקרות והוא קשור לפחד מפני איבוד שליטה.
 
השכיחות של חרדה דנטלית היא גבוהה ומהווה כ 10-15% מכלל האוכלוסיה. בקרב ילדים ומתבגרים השכיחות משתנה בין המחקרים השונים ועומדת על טווח של 3-20% . רוב הילדים מתחת לגיל 4 שנים מפחדים מטיפול שיניים עקב חוסר בשלות פסיכולוגית שמתבטאת באי יכולת להתמודד עם הסיטואציה הדנטלית. מעל גיל 4 שנים, יכולת ההתמודדות עולה בהדרגה וגם הפחד יורד.
 
גורמים המשפיעים על חרדה דנטלית והתבטאותה בקרב ילדים
 
חרדה בילדים יכולה להתפתח באופן ישיר עקב למידה מנסיון טראומטי מהעבר בתהליך בו חשיפה לגירוי מהעבר מובילה להתפתחות חרדה בעתיד כגון חשיפות רבות לטיפול רפואי פולשני, נסיון קודם, או ביקור דנטלי ראשון בעייתי. נמצא שהגורם העיקרי לחרדה דנטלית בקרב ילדים נוצר דרך התנסות סוביקטיבית בכאב או טראומה מטיפול דנטלי יותר מאשר הקשר האוביקטיבי לפתולוגיה. נמצא קשר בין היסטוריה של עקירות לבין חרדה דנטלית . מחקר אחר מצא שככל שגדלה ההתנסות בעששת, עולה הצורך  ביותר טיפולים חודרניים, וכך גם הסיכוי להתנסות בכאב ולחרדה דנטלית. התפתחות חרדה אצל ילדים יכולה להתפתח גם באופן עקיף דרך תהליך שכולל למידה מחוויות של אנשים אחרים. הורים מעבירים את החרדה שלהם לילדים. ילד להורה עם חרדה דנטלית נמצא בסיכוי פי 2 לפתח חרדה דנטלית מאשר ילד להורה ללא חרדה. כמו כן, נמצא שחרדה גבוהה של האם משפיעה שלילית על התנהגות הילד במרפאת השיניים בכל גיל.
 
חרדה דנטלית והתבטאותה מושפעים ממספר גורמים מהם גורמים סביבתיים כגון תרבות. תרבות אפריקאית מטמיעה משמעת, שליטה עצמית, ואיפוק להבדיל מתרבות אמריקאית/ אירופאית שמעודדת יותר החצנה של הרגשות. גורמים פסיכולוגיים כגון אישיות ומזג הילד משפיעים על המצב הרגשי ועל ביטוי ההתנהגות בביקור הדנטלי הראשון. נמצא קשר בין חרדה דנטלית לבין מזג הילד, פזיזות, וחרדה כללית. נמצא קשר בין חרדה דנטלית לבין טיפולי חרום. יש לעודד ביקורות באופן סדיר לאותו רופא שיניים כדי להפחית חרדה ולהגביר תחושת בטחון כלפי הטיפול הדנטלי לאחר התרגלות הילד לסביבה מוכרת.
 
 
ההשלכות של חרדה דנטלית
 
חרדה קלה נחשבת כמצב נורמלי בהתפתחות התקינה של הילד, אך היא הופכת לבעיה כאשר היא אינה פרופורציונלית לאיום הממשי ומפריעה לתפקוד היום-יומי. חרדה דנטלית מדווחת כבר מגיל מוקדם בילדות. היא מתבטאת בהימנעות מהגעה לטיפולי שיניים נחוצים או יכולת לעבור טיפול שיניים רק בצורה מותאמת מסוימת כגון טיפול אצל רופא שיניים מומחה לילדים. בנוסף להימנעות, דחיה, ביטול, ואי הופעה לטיפולי שיניים, חרדה דנטלית עלולה לגרום להפרעות שינה, מחשבות שליליות, ירידה בהערכה העצמית, ופגיעה בבטחון העצמי. חרדה דנטלית בילדים עלולה לגרום לחוסר שיתוף פעולה שיכול לעכב או לשבש את טיפול השיניים. ילדים עם חרדה דנטלית נמצאו עם הגיינה אורלית גרועה, נגעי עששת פעילים, מספר רב של שיניים שנעקרו עקב עששת, ופחות שיניים שטופלו.
 
 
הטיפול בילדים עם חרדה דנטלית
 
קיים מגוון רחב של אפשרויות טיפול בחרדה דנטלית. על הרופא לדעת לאתר חרדה אצל המטופל ולהתאים באופן יעיל ואישי את טכניקת הטיפול לפי צרכי המטופל. העדיפות הראשונה הינה שיטות כגון תקשורת, וטכניקות התנהגותיות. מטרות טכניקות ההתנהגות הן לעודד אימון בין הילד לרופא, לתת הרגשה של שליטה למטופל, ולעזור בפיתוח כישורים להתמודדות עם החרדה והמצב הדנטלי המלחיץ. חלק מהטכניקות מתרכזות במניעת התפתחות חרדה, ואחרות נמצאות בשימוש במשך הטיפול עצמו. אימפתיה, גישה ידידותית, ורגישות של הרופא כלפי הפחדים של הילד הינם דברים חיוניים. ילדים עם חרדה דנטלית דווחו על נסיון אצל רופאי שיניים מהעבר שהיו פחות אימפתיים לעומת ילדים ללא חרדה. הדבר מתחיל מהמגע הראשון של המטופל עם הסביבה הדנטלית אשר צריכה לעודד רלקסציה ואינטראקציה טובה של הילד עם הצוות. בזמן הטיפול ניתן להשתמש בהסחת דעת (Distraction) שהיא טכניקת התמודדות יעילה המפחיתה את התמקדות הילד בפרוצידורת הטיפול ומהגירוי המציק ובכך עוזרת לו להירגע. מומלץ להשתמש ב-Tell- Show-Do שהינה טכניקה חשובה למניעת התפתחות חרדה בזמן הטיפול, בה הרופא מסביר לילד באופן ברור וזהיר מה עומד לקרות. לאורך הטיפול הדנטלי חשוב לתת חיזוקים חיוביים דרך מתן מחמאות ופרס על שיתוף פעולה והתנהגות טובים. בילדים שפיתחו חרדה דנטלית עקב ניסיון מהעבר מומלץ להשתמש בשיטת הדהסנסיטיזציה בה הילד נחשף באופן הדרגתי לטיפול השיניים.
 
במידה וטכניקות אלו אינן מצליחות או במידה ומלכתחילה מחליטים שהן אינן מספקות אז עוברים לטכניקות פרמקולוגיות הכוללות סדציה (טיפול בתרופת הרגעה) והרדמה כללית. על הטכניקה להיות מותאמת באופן אישי למקרה כדי לספק את התועלת המירבית. לפני תחילת הטיפול, יש לדון ולהסביר להורה את גישות הטיפול בחרדה דנטלית, ולערב אותו בבחירת הטכניקה כחלק מתהליך קבלת ההסכמה המדעת וכדי לאפשר התמודדות עם הלחץ הכרוך בטיפול הדנטלי.